המאמר עוסק במדיניות כלפי אנשים עם מוגבלות במצבי חירום ובאופן שבו מדינות נדרשות לשמור על זכויותיהם בהתאם לסעיף 11 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות. המאמר מדגיש כי מצבי סיכון – ובהם מלחמות, מגפות ואסונות טבע – חושפים את פגיעותם המובנית של אנשים עם מוגבלות, אשר נוטים להיפגע מצמצום זכויות, הדרה ממידע נגיש והעברה כפויה למסגרות מוסדיות.
המאמר מתאר את הדילמה המרכזית שבין ההגנה על ביטחון האדם לבין שמירה על אוטונומיה ובחירה חופשית, ומציע תפיסה של מדיניות המשלבת בין שני הצירים. ניתוח דוחות בינלאומיים ממלחמות עכשוויות מראה כי למרות הכרה באנשים עם מוגבלות כ"אוכלוסייה מוגנת", ההגנה עצמה עלולה להוביל לפגיעה באוטונומיה שלהם ובשייכותם הקהילתית והתרבותית.
על בסיס ממצאים אלה, מוצגים קווי יסוד למדיניות מיטיבה במצבי חירום: הפחתת פגיעה בהזדמנויות, מניעה באמצעות בניית חוסן וידע נגיש, השתתפות פעילה של אנשים עם מוגבלות בקבלת החלטות, תכנון והיערכות מוקדמת למצבי חירום, מענה מותאם בצוותי סיוע, תמיכה בתהליך ההתאוששות, פיצוי מותאם לצרכים הייחודיים ותיקון כשלים מבניים קיימים.
המאמר מסיים בקריאה לפתח מדיניות מבוססת־זכויות הנשענת על שותפות שוויונית, ערנות מוסדית וחשיבה מערכתית, כדי להבטיח שמדיניות החירום לא תמשיך להיווצר "מעל לראשם" של אנשים עם מוגבלות, אלא יחד איתם.
מילות מפתח : אנשים עם מוגבלות, מצבי חירום, מדיניות חברתית, זכויות אדם, אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלות, סעיף 11, חוסן קהילתי, נגישות, אוטונומיה, אל־מיסוד, שוויון, השתתפות, פיצוי, תגובת חירום, תיקון מערכתי.
הפריט מתוך כתב העת : מוגבלות וחברה: מחקר ופרקטיקה – גיליון 3
החוברת בעמוד הפריט במאגר הידע של בית איזי שפירא>>
המאמר הועלה לאתר באדיבות מאגר הידע, בית איזי שפירא.