מחקר לשם מילוי חלקי הדרישות לקבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"

נגישות במרחב עבור אנשים עם מוגבלות היא ביטוי מרכזי להתפתחות גישות חברתיות של מוגבלות. בישראל, בעקבות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (1998), ערים נדרשות ליישם נגישות בהתאם לדרישות החקיקה. למרות השיפור במצב הנגישות, מרחבים עירוניים לא נגישים ממשיכים להיווצר ולהדיר אנשים עם מוגבלות מפעילויות עירוניות. כתגובה לכך, פועלים ארגונים מקדמי נגישות – התארגנויות מקומיות וארגונים חברתיים הפועלים ללא מטרות רווח לקידום נגישות כסוגייה מרחבית ועירונית. המחקר מתמקד בפעילותם של חמישה ארגונים מקדמי נגישות מסוגים שונים, ומבוסס על מחקר איכותני כולל 34 ראיונות וחומרים כתובים וחזותיים שנאספו בין 2021-2023. הממצאים מציגים שדה מצומצם יחסית של ארגונים מועטים אך מגוונים, הפועלים לצד גורמים לאומיים ומקומיים. החקיקה בתחום השפיעה משמעותית על השדה והגבירה את מעורבותם של גורמים מקצועיים, מה שהוביל לדחיקתם לשוליים של ארגוני תושבים ואנשים עם מוגבלות, שכן הידע המקצועי נתפס כרלוונטי יותר מהידע והניסיון של התושבים. המחקר מזהה ארבע תפיסות של נגישות: התפיסה המשפטית הדומיננטית, ושלוש תפיסות נוספות בהן עושים שימוש הארגונים – נגישות כאמצעי לקידום השתתפות עצמאית ושווה לאנשים עם מוגבלות, כשירות מיטיב לכל התושבים, וככדאית לרשות המקומית. הארגונים פועלים במגוון פרקטיקות המשלבות ידע מקצועי עם ידע מבוסס ניסיון של אנשים עם מוגבלות, במטרה להגביר מודעות ציבורית ולהניע רשויות מקומיות לפעולה. המחקר תורם להבנת תפקידם של ארגונים חברתיים בייצור המרחב העירוני ומראה כיצד הם מנסים להתגבר על מגבלות החקיקה לקידום פתרונות נגישות בעיר.

מילות מפתח : נגישות לאנשים עם מוגבלות, נגישות עירונית, ארגונים חברתיים, התארגנויות מקומיות, חקיקת נגישות, גיאוגרפיה של מוגבלות, יישום מדיניות, ייצור המרחב