חיבור זה הוגש כעבודת גמר לקראת התואר "מוסמך אוניברסיטה" – מ.א.

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ופרק הנגישות בו משנת 2005, מבקשים לקדם תפיסה של זכויות אדם ושינוי חברתי עבור אנשים עם מוגבלות, בניגוד לתפיסה של רווחה ושיקום אישי שהייתה נפוצה עד כה. מטרת מחקר זה הינה להעמיק את ההבנה סביב שלב היישום של חקיקת זכויות אדם עבור אנשים עם מוגבלות, שלב אשר לא זכה לדגש רב בספרות העוסקת במשפט ושינוי חברתי. לפיכך המחקר מתמקד בשלב היישום של חוק השוויון ופרק הנגישות, כפי שזה מתבצע על ידי גוף ציבורי הנדרש ליישם את הנחיות החוק, עיריית תל אביב-יפו. עבודת מחקר זו מתארת תקופה של שינויים ארגוניים בעירייה הנוגעים לאופן בו היא עוסקת בנושא של נגישות כלפי אנשים עם מוגבלות, זאת בהתבסס על מחקר איכותני הכולל ראיונות עם בעלי תפקידים בעירייה ומחוצה לה, וניתוח מסמכים רשמיים מטעם העירייה וארגונים מהחברה האזרחית. באמצעות ניתוח על ידי תיאוריה ביקורתית של מוגבלות ותיאוריות ארגוניות וביקורתיות על משפט ושינוי חברתי, היא מציגה השוואה בין אופן פעילותה של העירייה לפני ואחרי אישור פרק ותקנות הנגישות הן ברמה הפנים ארגונית והן במעמדה ביחס לשחקנים אחרים בשדה. במקביל היא בוחנת האם עיקרון ההכלה ועיקרון ההשתתפות בקבלת החלטות מהמודל החברתי של מוגבלות, המנוסחים באופן פורמלי בחוק, מתורגמים לפרקטיקה התכנונית של העירייה. מהממצאים עולה כי תפיסתה של העירייה כחלוצה בתחום הנגישות נשמרה לצד תהליכי התמקצעות משמעותיים אשר סייעו לה ליישם את הנחיות פרק הנגישות באופן מערכתי בכלל תחומי החיים בעיר, אף באופן נרחב יותר מאשר בעבר, בהתאם לעיקרון ההכלה. לעומת זאת, עולה מהממצאים כי תהליכי הפרופסיונליזציה והמיסוד שהתרחשו בתחום בעקבות החקיקה ואכיפתה הובילו דווקא לאובדן עיקרון ההשתתפות בתהליכים עירוניים מצד תושבים עם מוגבלות, תוך העברת הסמכות בעניינם מאנשי מקצוע מתחום אחד- רווחה, לאנשי מקצוע מתחום אחר- יועצי ומורשי נגישות, מתכננים ואדריכלים. תהליך זה, אשר הביא למסגורו מחדש של תחום הנגישות משפה פטרנליסטית מוסרית לשפה מקצועית טכנית ואינסטרומנטלית, הוביל בסופו של דבר להדרתם של תושבים עם מוגבלות מתהליכי קבלת החלטות בעת יישום מדיניות הנוגעת לחייהם.

מילות מפתח : נגישות לאנשים עם מוגבלות, נגישות עירונית, יישום חקיקה, מדיניות עירונית, תל אביב-יפו