קידום השוויון של אנשים עם מוגבלויות בתחום התעסוקה הפך נושא מרכזי בעשורים האחרונים. מבין הקבוצות שחוות אפליה בעבודה, מצבם של אנשים עם מוגבלויות הינו בין החמורים. בישראל עמד נושא התעסוקה במוקד הדיון והמדיניות מאז שנות ה90, עת החל עידן הזכויות של אנשים עם מוגבלויות. על אף המאמצים הרבים שנעשו בנושא, בעיקרם, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ”ח-1998, אשר כלל מראשיתו פרק תעסוקה ובו איסור הפליה בתעסוקה שמותנה בחובת התאמות וכן מנגנון של ייצוג הולם, לא ניכר שינוי של ממש מבחינה סטטיסטית באחוזי התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות. דבר זה הוביל לעלייתה של סוגיית הייצוג ההולם לחזית הדיון הציבורי.

במאמר זה מבקשות הכותבות להציע מסגרת מושגית לחשיבה מעמיקה על מהותו, מימושו ויישומו של כלל הייצוג ההולם בתעסוקה בהקשר של אנשים עם מוגבלויות בישראל ולהצביע על תרומתו לדיון של ייצוג הולם בכלל בדיני העבודה. טענתן המרכזית היא שחוק השוויון מאמץ תפיסה מערכתית- מבנית של שוויון, המשלבת יסודות אינדיווידואליים וקולקטיביים. תפיסה זו היא שצריכה להנחות את יישומו ופירושו של עקרון הייצוג ההולם בחקיקה, בפסיקה ובקביעת מדיניות. כך גם צריכים לפעול השחקנים השונים בשדה, בין אם מדובר במעסיק המתמודד עם מקרה פרטני או עם יישום כללי של שיטת המכסות, בבית המשפט המתמודד עם תביעה אינדיווידואלית, במדינה, בין כרשות מבצעת ובין כמעסיקה, או בארגוני עובדים ומעסיקים הקובעים הסכמים קיבוציים ופועלים לאכיפתם.

המאמר פורסם לראשונה בשנתון האגודה הישראלית למשפט העבודה וביטחון סוציאלי “עבודה חברה ומשפט” (טו- 75-115, 2018) של הפקולטות למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה, ופורסם באתר נבו.

לצפייה במאמר לחץ כאן

המאמר פורסם באתר קרן שלם באישורה של ד”ר שגית מור.